
אם רציתי לדייק בכותרת של המאמר, היה עלי לכתוב, “מי יגור במשק שלי…”
העיסוק בכל נושא הקשור לתכניות שלאחר לכתנו מהעולם בשיבה טובה, מעסיקות כל אחד מאתנו מחד, לצד הפחד הקמאי מהעיסוק הענייני בהם מאידך.
בשיחותי הרבות עם לקוחות רבים בעלי משקים, לצד לקוחות בעלי נכסים ורכוש, לרוב אני שומע מגוון תגובות כגון, “אין לי כוונה לעסוק בזה – שהילדים יסתדרו אחרי שלא אהיה…” או: “אני הודעתי להם שיחלקו הכל שווה בשווה…” “צוואה? זה לזקנים, יש לי עוד הרבה שנים עד שאצטרך את זה…”
בשיחותי עם הלקוחות האלו, אני מסביר להם מדוע גישה זו עלולה להביא את יורשיהם – כאשר לרוב מדובר בצאצאיהם – לפתחו של בית המשפט, כאשר כל מה שלמענו עמלו כל חייהם, וקיוו להשאיר לילדיהם על מנת לדאוג לרווחתם בעתיד, יתכלה בסכסוכים אלו, ובסופו של דבר יעשיר בחלקו הגדול שורה שלמה של אנשי מקצוע (עורכי דין, שמאים, אקטוארים וכיו”ב), ובחלק הנותר לאחר תשלומי מיסים, אגרות וכיו”ב יתחלקו יורשיהם שבמרבית המקרים יתאכזבו קשות מהחלטותיו של בית המשפט.
במאמרי זה אנסה לעמוד על החשיבות של התכנון הכלכלי שלאחר המוות, מדוע רצוי מאד לא להשאיר קצוות פתוחים, או לקוות כי היורשים יסתדרו ביניהם וכיצד חשיבה ותכנון יכולים להביא לחסכון במיסוי.
משימה זו של תכנון כלכלי מסוג זה, קשה שבעתיים כאשר מדובר ברכוש הכולל משק חקלאי במדינת ישראל.
מרבית המשקים במדינת ישראל שוכנים על קרקע המנוהלת על ידי רשות מקרקעי ישראל “רמ”י” (לצורך הדיון אין זה משנה אם הבעלים הינו רמ”י או קק”ל ו/או כל גוף אחר המחכיר את האדמות למתיישב) בעלי הנחלה (בני הזוג) הם החוכרים (בעלי זכות השכירות לתקופה שבין 5 ל- 25) מתוקף הסכם החכירה של האגודה למול רשות מקרקעי ישראל, המתחדש אחת למספר שנים.
המתיישב (שהינו המוריש העתידי) ברוב המקרים הינו חבר באגודה חקלאית שיתופית אשר קשורה בחוזה חכירה מול רמ”י, וחלקן אף קשור בהסכם משולש, כאשר הצלע השלישית להסכם הינה הסוכנות היהודית.
לנחלה חקלאית במדינת ישראל יכול להיות חוכר אחד, או זוג חוכרים בלבד, וכך כאשר ברצון ההורים להוריש לצאצאיהם את רכושם, כאשר במרבית המקרים מהווה המשק החקלאי חלק נכבד מעיזבונם, עולה השאלה: מי יגור במשק?, מי ירשם כבעל הזכויות?, כיצד יתחלק העיזבון בין כלל היורשים?
בעיות אלו מחריפות כאשר במקרים רבים מתגוררים במשק מספר אחים, שכל אחד מהם השקיע בבית המגורים בו הוא מתגורר ממון רב, במקרים אלו יש לתת מענה למצב בו יש להכין את המשק לפיצול אפשרי, תוך מתן מענה להכשרת חריגות בניה שבוצעו במהלך השנים למול הגופים השונים (רשויות מוניציפליות, רשות מקרקעי ישראל).
ניתן ואף רצוי לדון בכל השאלות הללו, ואף לתת להן מענה כאשר ההורים כשירים לקבל את ההחלטות הנוגעות לרכושם, וביכולתם להביא לגיבוש הסכמות בין היורשים העתידיים, אשר יבטאו את רצון המורישים ויגובו בשורה של הסכמים שלאחר חתימתם, יוכלו ההורים להכין צוואה מתאימה.
התמודדות בהווה עם מחלוקות העלולות להתעורר בעתיד, קבלת החלטות ומתן ביטוי להחלטות הללו בהסכמים בין יורשים וצוואות, תחסוך בעתיד התדיינות יקרה (הן בממון והן בקרע משפחתי) בכל נוגע לחלוקת עיזבונם של ההורים.
מאת: עו”ד אלון גולדברג